על פי ה-DSM ישנם מספר קריטריונים לאבחנת הפרעת דחק פוסט-טראומטית P.T.S.D: ראשית, האדם נחשף למאורע טראומטי בו חווה, היה עד, או התעמת עם איום של מוות, או פציעה משמעותית, או איום על השלמות הפיזית שלו, או של אחרים. ובנוסף, אותו אדם חווה פחד עמוק, חוסר אונים או אימה. שנית, בעקבות האירוע, האדם סובל מהסימפטומים הבאים-
חודרנות- האירוע הטראומטי נחווה באופן חוזר באחת או יותר מהדרכים הבאות:
-
זיכרונות, דימויים ומחשבות בעלות אופי חודרני וחזרתי (ילדים, לרוב יעסקו במשחק ו/או ציור חזרתי המתאר את הטראומה). -
סיוטים המתארים את האירוע הטראומטי (ילדים צעירים, יסבלו מסיוטים, אך יתקשו לתאר את תוכן החלום). -
פלאשבקים- התנהגות או הרגשה, כאילו האירוע מתרחש בשנית (כלומר בשונה מהיזכרות, כאן אנו חווים את החוויה לרגעים ספורים, כאילו אנו ממש שם). -
מצוקה רגשית, בחשיפה לגירויים המזכירים את הטראומה או חלק ממנה. -
עוררות פיזיולוגית, בחשיפה לגירויים המזכירים את הטראומה, או חלק ממנה (רעד, דופק מהיר וזיעה, למשל). הימנעות וקהות- הימנעות מתמשכת מגירויים, אשר מזכירים את הטראומה, לצד קהות בתגובות, בשלושה מאפיינים לפחות: -
ניסיונות להימנע ממחשבות, רגשות או שיחות שקשורות לטראומה. -
ניסיונות להימנע מפעילויות, מקומות ואנשים שמזכירים את הטראומה (תאונת דרכים- לא לעלות על רכבים, ו/או לא להיות באזור התאונה, למשל). -
חוסר יכולת לזכור היבט חשוב מהטראומה. -
ירידה ניכרת בעניין או בהשתתפות בפעילויות חברתיות חשובות. -
הרגשה של זרות או נתק מאחרים. -
צמצום קשת הרגשות- טווח אפקט ירוד (לדוגמה, לא מצליח לחוש אהבה). -
קושי בצפייה לעתיד (לדוגמא, לא מצפה לעבודה, נישואין, ילדים).
עוררות יתר- סימפטומים עקביים של עוררות מוגברת, שלא היו קיימים לפני האירוע הטראומטי, הכוללים שניים , או יותר מהרשימה הבאה:
משך הזמן- משך ההפרעה (התסמינים שהוזכרו לעיל) הינה יותר מחודש (מעל 3 חודשים מדובר בהפרעה כרונית). הפרעה הנמשכת בין ארבעה ימים לארבעה שבועות, וכוללת תסמינים דומים, תוגדר כהפרעת דחק חריפה (Acute Stress Disorder).
מצוקה- ההפרעה גורמת למצוקה משמעותית כגון, פגיעה בתחומי התפקוד החברתי, תעסוקתי, משפחתי, ובכל תחום אחר משמעותי.
אם כך, על מנת לאבחן הפרעה פוסט טראומטית, יש לבחון תסמינים שונים, כמתואר לעיל. יחד עם זאת, בניסיון הקליני המצטבר, אנו ערים כי לא כל האנשים סובלים מכל הסימפטומים העיקריים- הימנעות, עוררות וחודרנות, ואז מדובר בפוסט טראומה חלקית. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בילדים, שם לרוב נראה סימפטומים בצורה לא מלאה, ולעיתים נראה פוסט טראומה, אשר עיקרה בהימנעות, או חודרנות, או עוררות. במקרים אלו נעשה אבחנה ראשונית בין חרדה לטראומה.
אבחון שגוי- בוגרים וילדים מאובחנים באופן שגוי, עת אינם ערים כי סובלים מהפרעה זו. זאת ועוד, אנשים נמנעים מלשתף על חוויותיהם מתוך חשש עמוק כי השתגעו, לצד בושה ואשמה ("מדוע רק אני ניצלתי", אם הייתי פועל אחרת, הייתי יכול למנוע את האירוע"). זאת ועוד חלקם אינם מודעים כי החוויות שעברו קשורות לסימפטומים שחווים במשך היומיום. רבים מהם פונים לעזרה רפואית ועוברים בדיקות רפואיות מיותרות, עת מתארים מכאובים שונים, סביב לחצים בחזה, קשיי נשימה, כאבי ראש, בטן ועוד. בוגרים מאובחנים לרוב כסובלים מדיכאון ולא מפוסט-טראומה ומקבלים טיפול רגשי ותרופתי לא נכון. אחד הסימפטומים בפוסט- טראומה, הנו קשיי ריכוז. על כן בוגרים וילדים רבים מאובחנים בטעות כסובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD). סימפטומים נוספים המסמנים על PTSD- אשמה, בושה, כעס והתקפי זעם, שינויים במצבי הרוח, קשיים בתפוד "הרגיל" היומיומי ועוד.
"האיש השביעי"- הרוקי מורקמי, הוצאת כתר, כנרת וזמורה ביתן (ע` 176-191):
"הגל ניסה לסחוף אותי יום אחד בחודש ספטמבר, בשנה שמלאו לי עשר.
...מיהרתי אל המקום שעמד ק` (חברו של המספר), חשבתי לחטוף אותו משם ולברוח. לא הייתה דרך אחרת. ידעתי שהגל יבוא שוב לכיוונו ו ק` אינו יודע זאת. אבל פתאום התברר לי שרגליי נושאות אותי בכיוון ההפוך (מנגנון הלחם-ברח). ...הגל נעלם אל מקום רחוק, וק` בתוכו.
...ידעתי שהייתי יכול להציל את ק`. יכולתי לרוץ אליו, למשוך אותו ולברוח למקום שאליו הגל לא הגיע (אשמה ובושה)... כיוון שאיש לא דיבר איתי על התקרית, סבלתי עוד יותר. במשך זמן רב לא התאוששתי מההלם. הפסקתי ללכת לבית הספר, לא אכלתי מספיק, רק שכבתי יום-יום במיטתי ובהיתי בתקרה (אשמה, הימנעות ודיכאון).
לא יכולתי לשכוח את פניו של ק` השוכב בלשונו של הגל... לא יכולתי למחות מזיכרוני.. מרגע שהייתי נרדם, היו עולות הפנים האלה (חודרנות ודריכות)...
...בסוף אותה שנה הפצרתי בהוריי שירשו לי לעזוב את המקום ולעבור לגור במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם (הימנעות). אני לא יכול לחיות ליד החוף שבו נשטף ק` על ידי הגל לנגד עניי, וכמו שאתם יודעים אני מתענה מידי לילה בסיוטים (חודרנות). אני רוצה להתרחק מכאן, ולו מעט. אחרת אני עלול לצאת מדעתי.
...לאחר שעזבתי את המקום ההוא פסקו גם הסיוטים התכופים..אבל אין בכך כדי לומר שהדבר נעלם מחיי. הוא שב והופיע מידי פעם... כשאתה חושב שאתה מתחיל לשכוח, זה מגיע (פלשבק, סיוטים). תמיד אותו חלום בדיוק..ובכל פעם הייתי מתעורר בזעקה. המזרן שלי היה ספוג זיעה. לא רציתי להעיר את מי שישן לצדי (בושה והפחד שהשתגע). היו כמה נשים שאהבתי עד היום, אבל מעולם לא ביליתי לילה שלם במחיצת אף אדם (קשיים בזוגיות). הפחד טבוע בי עד לשד עצמותי (דריכות), ולא יכולתי בשום אופן להביא את עצמי לחלוק אותו עם מישהו (בושה).
בסופו של דבר יותר מארבעים שנה לא שבתי ולא התקרבתי לעיר הולדתי ולא התקרבתי לחוף הים (הימנעות). לא רק לחוף הים ההוא; השתדלתי שלא להתקרב לים בשום אופן. אני חושש שאם אלך לים, יקרה במציאות אותו דבר שאני רואה בחלום. זאת ועוד, בעבר אהבתי לשחות אבל הפסקתי לשחות אפילו בבריכה מאז אותו יום. אני לא הולך לנהרות עמוקים ולא לאגמים. אני נמנע אפילו לעלות על אוניות. מעולם לא טסתי לחוץ לארץ במטוס (הרחבה של ההימנעות). ולמרות זאת לא הצלחתי למחוק ממוחי את התמונה שלי, מת בטביעה (חודרנות). הנבואה מבשרת הרעות הזאת, כמו ידו הקרירה של ק`, אחזה בהכרתי ולא הרפתה."
טיפול בפוסט טראומה PTSD- טיפול בחשיפה ממשוכת PE- מספר סיבות גורמות להתפתחותה של הפרעה פוסט טראומטית- אירוע קשה מאוד המקשה על הנפש להכיל; זיכרון האירוע אינו ברור והמוח מנסה להיזכר שוב ושוב באירוע; ההיזכרות מייצרת סימפטומים גופניים; מצב זה מייצר קושי, פחד, כאב, וכעס רב ולכן מתפתחת הימנעות מלחשוב על האירוע. מחקרי מוח מראים, כי כל הגורמים הללו משאירים את החוויה הטראומטית, מקודדת באזור הנמצא מחוץ לזיכרון "הרגיל", מה שאנו קוראים "הזיכרון הטראומטי". חשיפה לזיכרון האירוע ולדברים שאנו נמנעים מהם (טיפול בחשיפה ממושכת PE), מקודדת את הזיכרון מחדש ל`זיכרון רגיל`. חשיפה זו מפחיתה באופן משמעותי את הסימפטומים של הימנעות, פחדים, התקפי זעם, דריכות, סיוטים וכיו"ב. ומשיבה את האדם לתפקוד רגיל. אחוז ההצלחה עומד על 85%. טיפול בטראומה, מבוצע על ידי מנהל המכון בלבד. האיש השביעי. המשך הסיפור: "...הלכתי אל חוף הים ועליתי במדרגות אל שובר הגלים (חשיפה להימנעות). מעברו השני של שובר הגלים נפרש הים שלא השתנה מפעם, שאיש אינו יכול להכתים... זה היה נוף שליו ועדין. לא היה אפשר לדמיין ממראה הנוף הזה שבעבר הגיע לכאן טייפון גדול ושגל ענקי בלע את חברי הטוב ביותר. פתאום הבחנתי שהחשכה העמוקה ששכנה בתוכי נעלמה. היא נעלמה כשם שהופיעה. ...מאותו יום חדלתי לחלום חלומות מפחידים. איני מקיץ עוד באמצע הלילה, צועק ומזיע. כעת אני מנסה לשקם מחדש את חיי...אני מודה מאוד על כך שבסופו של דבר ניצלתי והחלמתי. כן. היה סיכוי לא קטן שאסיים את חיי ללא הצלה, צועק אל תוך אפלת הפחד.
...אני חושב שמה שבאמת מפחיד אותנו בחיים אינו הפחד עצמו... הדבר המפחיד מכל הוא להפנות את הגב אל הפחד...כשאנחנו עושים כך, אנחנו נכנעים ומוסרים למשהו את הדבר החשוב ביותר שקיים בתוכנו. במקרה שלי- זה היה גל". "האיש השביעי"- הרוקי מורקמי כל הנכתב כאן הוא בגדר המלצה ואינו תחליף לאבחון וטיפול רפואי ופסיכולוגי.
|